שורשים בימי הביניים והתפתחות תחת שלטון ונציה
האזכור המוקדם ביותר ליהודים בזקינטוס (Ζάκυνθος) נרשם במאה ה-12, כאשר שיירות סוחרים יהודיות מן המזרח פקדו את נמל האי בדרכן לוונציה. תחת רפובליקת ונציה (1484-1797) הוענקו ליהודים זכויות מסחר וחופש פולחן חלקי, והם השתלבו ביצוא שמן זית, יין וקנה סוכר. רובם התיישבו ברובע “Εβραϊκό” (הרובע היהודי) בסמוך למעגן סן-ניקולאוס, והחזיקו בבתי מלאכה לרוקחות, עורות וטקסטיל. אף שגבו מהם “מס גולגולת” נפרד, הוונציאנים נזקקו למומחיותם הכלכלית, ולכן הגנו עליהם מפני גירוש – מצב חריג באירופה הנוצרית של אותה תקופה.
גלי הגירה ספרדיים והקמת בית-הכנסת “שלום”
גירוש ספרד 1492 הביא לאי זרם של מגורשי איבריה, שהכניסו מנהגי תפילה ספרדיים ולדינו לצד היוונית-יהודית המקומית. ב-1700 חנכו את בית-הכנסת “שלום” (Shalom) – מבנה בזיליקלי אבן עם תקרת קורות מצוירות, עזרת נשים גלריתית ותיבת עץ מגולפת שהועברה מסלוניקי. בעשור זה התגבשה קהילה של כ-450 נפש, מפורסמת בבעלי התפירה ובהגות הרב יעקב בֶּריסה, שהוציא בשנת 1782 קונטרס פסקים בשם “מנחת זקינתוס”.
מאה 19: בין נפוליאון לשלטון יווני – פריחה וקשיים
האי עבר לשלטון צרפתי, לאחר מכן בריטי, ולבסוף קיבל אוטונומיה יוונית ב-1864. החוקה החדשה הבטיחה שוויון אזרחי, והיהודים החזיקו דוכן בשוק הפשפשים המרכזי ונטלו חלק פעיל במועצה העירונית. עם זאת, משבר הזיתים של 1893 וחילון גובר הובילו להגירה לאתונה, מצרים ופלשתינה. ערב מלחמת העולם הראשונה נותרו באי כ-320 יהודים בלבד.
מלחמת העולם השנייה – סיפור ההצלה שהדהים את העם היהודי
בספטמבר 1943 דרש מפקד הגסטאפו, קרל לוטוור, רשימת יהודים מלאה. המטרופוליט דמטריוס כריסוסטומוס והראש-עיר לוקאס קרר הגישו פתק אחד: “היהודי היחיד בזקינטוס – אני.” במקביל, הוחבאו 275 היהודים בכפרים הרריים ובמערות חוף. כששמעו הגרמנים כי “אין יהודים”, ויתרו ועזבו. כל בני הקהילה שרדו – נס יחיד במינו ביוון, שבה כ-86 % מהיהודים נרצחו. ב-1978 הכיר יד ושם בשני האישים כ“חסידי אומות העולם”.
רעידת האדמה של 1953 – מכה פיזית ורוחנית
אסון טבע בעוצמה 7.3 החריב את זקינטוס טאון: בית-הכנסת “שלום” קרס, כולל ספרי התורה וארון הקודש העתיק. רבים מבני הקהילה, שכבר היו קשישים ודלים, עברו לאתונה או היגרו לארצות-הברית. בית-החולים האורתודוקסי באתונה קלט את הניצולים; המדינה העניקה פיצויים, אך שיקום רוחני כמעט שלא התרחש.
דעיכה עד כמעט היעלמות
בשנות ה-70 נותרו באי פחות מ-20 יהודים. האחרון שבהם, ארמנדוס מורדוס, נפטר ב-1982 ונקבר בבית-העלמין היהודי באתונה על פי בקשתו. בכך הסתיים פרק בן כ-800 שנה של חיים יהודיים פעילים בזקינטוס. עם זאת, זכר הקהילה לא נעלם: בשנת 1992 הקימו הסתדרות הקהילות היהודיות ביוון שתי מצבות שיש במקום שבו עמד בית-הכנסת, המנציחות את הבישוף והראש-עיר לצד שמות כל 275 הניצולים.
זיכרון חי ופוטנציאל התחדשות – מה נשאר לראות היום
אנדרטת ההצלה – פסל ברונזה בכיכר ד’-סולומוס, המתאר יד מונפת האוחזת לולאה שבורה. בשלט הצמוד חרוט פסוק “וְהַיָּ֖ם לֹ֥א יָסִֽף” (נחום א׳ ח׳), דימוי לשיטפון הנאצי שנעצר באי.
בית-הקברות הישן בכפר קוּמוּצִי – 34 מצבות שרדו, חלקן ספרדיות עתיקות. המפתחות שמורים אצל משפחת סטרטיניוס (טלפון מקומי 26950-22460), ונדרשת תיאום מראש.
סמטת “הרב לאון” – רחוב הסוחרים לשעבר שחודש עם שילוט ביוונית, עברית ולדינו. בקשת אבן מעל מספר 8 עדיין חקוקה מגן-דוד קטן – שריד יחיד של בית-כנסת פרטי מהמאה 18.
מוזיאון המטרופוליט – באגף צדדי מוצג טופס הרשימה שהבישוף מעולם לא מילא, לצד מכתב תודה מקהילת סלוניקי ששרד את המלחמה. הכניסה חינם בימי שלישי.
טיפים בלעדיים לחובבי היסטוריה יהודית
הגיעו אל האנדרטה ב-18:30 – קרני שמש הזהב מדגישות את הכתובת בעברית ומייצרות צילום מושלם.
בקשו במוזיאון לראות את “אגרת מורדוס” – מכתב פרידה האחרון של בן הקהילה משנת 1979; מוצג רק למבקרים שמראים עניין אמיתי.
הספרייה העירונית מחזיקה עותק נדיר של “מנחת זקינתוס” (1782); יש להזמין יומיים מראש ולעיין בכפפות כותנה.
אם אתם מגיעים בסוף יולי, העיר מציינת את “יום הכרת התודה” לרצחני הנאצים שנמנע – טקס אזכרה מרגש בשילוב מקהלת כנסייה ושירת קדיש על ידי שליח חב״ד אתונה.
למרות היעלמותה הפיזית של הקהילה, זקינטוס ממשיכה לספר סיפור על אומץ אנושי ועל חיי יהודים הרמוניים באי יווני קטן.
ביקור במונומנטים, עצירה בבית-הקברות ושיחה עם המקומיים יזכירו עד כמה עמוקה ההשפעה שהותירה קהילה של כמה מאות נפשות על ההיסטוריה היהודית והיוונית גם יחד. אם תיקחו את הזמן להקשיב, לחפש את סימני המגן-דוד החבויים ולקרוא קטעי לדינו שנצרבו על מצבות ישנות – תגלו מורשת שמסרבת להישכח. היא אולי חרישית, אך חיה ופועמת בעץ הזית, בגלי הים ובתודעת תושבי האי עד היום.